חמישה חברים נכנסים למסעדה.. ומתלבטים מה כדאי להזמין. לא, זו לא התחלה של בדיחה. מצב מוכר, לא? המלצר עובר בסבב בין הנוכחים וכל אחד בתורו מזמין את המנה. הראשון עוד מתלבט ואולי מתייעץ, השני אולי גם.. האחרון, כמעט בוודאות מושפע מהזמנת הראשון. למה? כי ככה אנחנו בנויים.
אנחנו קשובים לאלו שלצידנו, ניזונים מהאמירות שלהם ובמקרים רבים, מתאימים את עצמינו אליהם פשוט כי לרובינו פחות נעים להיות שונים או נועזים.
האמירה הנ"ל מבוססת על ניסוי המתואר בספרו של דן אריאלי "לא רציונאלי ולא במקרה" שלימד אותנו מהם היתרונות כשלכל אחד ניתנת ההזדמנות להביע רעיונות עצמאיים ולא להיות מושפעים זה מזה (אפילו מבלי לדעת). התוצאה - יותר יצירתיות.
המצב שתיארנו קורה לא מעט במפגשים של סיעור מוחות.
דמיינו מצב בו ניצבת לפניכם קבוצה גדולה של משתתפים האמורים לדון בבעיה ולמצוא לה פתרון והדיון.. לא מתקדם. הציפייה לקבל רעיונות מגוונים וחדשניים, לא מתממשת.
משהו בהרכב המשתתפים מונע מהתהליך לקרות. אולי אלו רמות מוטיבציה שונות ואולי מדובר ביכולות שיתוף שונות. כך או כך. חייבים למצוא דרך לגרום לקבוצה הזו לתפקד.
מה עושים?
משתמשים ביכולות אחרות. לא הכל דיבורים :-)
חלקו למשתתפים גיליונות נייר, עם מקום להגדרת הבעיה ומספיק מקומות להעלאת רעיונות. כל משתתף בתורו מוסיף רעיון אחד ומעביר את הדף למשתתף שלצידו.
אמרנו סיעור מוחות?? בבקשה. רק הפעם- סיעור מוחות ויזואלי (Brainwriting)
שיטה זו מאפשרת למשתתפים בעלי רעיונות החוששים להשמיע אותם בקבוצה רחבה יותר, להפוך אותם לגלויים בעילום שם. אלמנט התחרות הופך להיות משני והצורך להישמע מקבל תפנית וביטוי שונים מהמקובל.
כאמירת ביניים חשוב להזכיר כי ייתכן והמשתתפים יחוו את "תסמונת הגיליון הריק" כלומר, החשש מלהיות הראשון שכותב. במקרים כאלו כדאי לבוא עם רעיון אחד מוכן ואותו "לשלוף" כדי שלא להתניע מאפס ולאפשר זרימה של התהליך..
מה צריך לזכור?
להגדיר את המשימה
לתחום את הזמן שיש לכל משתתף מול הנייר
להזכיר למשתתפים לקרוא מה רשמו לפניהם לפני שמוסיפים עוד רעיון ויחד עם זאת להרגיש חופשי לשנות ו/או להוסיף
איפה ומתי כדאי ליישם את השיטה?
באירועים מרובי משתמשים.
בקבוצות שבהן המשתתפים לא מספיק מכירים אחד את השני או חשים בנח לידם.
במקרים בהם נדרש לאסוף הרבה מידע בזמן קצר.
בהצלחה !
Comments