להצליח לזכור

יש הבדל מהותי, לצערנו, בין יום השואה לבין יום הזיכרון. יום הזיכרון מתחדש, עדיין, כל שנה, בשמות חדשים, מאורעות נוספים, ומעת לעת, במלחמות חדשות. אנו חיים במציאות בה זיכרון מלחמה ופעילויות איבה, הינם מציאות, בבחינת זיכרונות חיים.

היכולת שלנו, כעם ומדינה, להחזיק את זכרם של הנופלים במלחמות ואת המסרים הקשורים בכך, כמסרים חיים- קלה, על כן, באופן יחסי.

כאשר אנו בוחנים, לעומת זאת, את זיכרון השואה, נראה שהמצב שונה לחלוטין, ועוד מספר שנים, ישתנה עוד יותר. משנה לשנה מתמעטים העדים החיים, היכולים לספר לנו מבשרם על הזוועות שעברו, על הגבורה שהפגינו, על הכוחות שאצרו בקרבם שאפשרו להם אחרי המלחמה ליצור חיים חדשים, כמעט, ככל האדם.

לא היינו רוצים בשום פנים ואופן שואה נוספת, כדי שנזכור ונפנים את המסרים.

בה במידה, היינו מוותרים בשמחה רבה, על הימשכות המלחמות ופעילויות האיבה למיניהן, המחזיקות את הזיכרון ומסריו, חיים ופועמים בקרבנו.

מה גורם לנו לזכור? מה יכול לקחת את הזיכרון לדורות הבאים?

בלוג זה עוזק בעולם העסקי. אותה השאלה, בדרך אחרת, חוזרת על עצמה, בהקשרים של עבודה והעולם הארגוני.

אנו רוצים שאנשים יזכרו. אנו מעוניינים שהעובדים יפנימו ידע שכבר נמסר, יזכרו לקחים שכבר נלמדו.

ולא היינו רוצים שאותה שגיאה תקרה שוב ושוב- כדרך להחזיק את הזיכרון חי.

שני כלים הפוכים יש לנו המסייעים לשימור הזיכרון, הן הלאומי, והן העסקי ארגוני. שניהם הפוכים- אך כפי הנראה משלימים, ושימוש באחד ללא השני, לא יעשו את העבודה כמו שצריך.

הכלי הראשון הינו הידע עצמו. הידע שנמסר באופן תמציתי וברור, תוך חידוד המסרים הקשורים בו. העברת ידע בדרך זו, מקלה על ההבנה, ומקלה על ההתמצאות כאשר מנסים להגיע אליהם מחדש.

שינון הידע מסייעת לזכירתו, אך החשיבות היא לידע נקי, שקל יהיה להשתמש בו, בכל פעם שנידרש.

בהקשר הלאומי, מדובר בידע אותו מעבירים לנו ההיסטוריונים.

אלא מאי? דווקא בגלל היותו של הידע "נקי", קשה לנו לזכור אותו. כשם שקל להבינו, כך קל לשכחו.

כאן בא לידי ביטוי הכלי השני: הסיפור החווייתי.

העברת סיפור בדרך חווייתית (Story Telling) מקלה עלינו לזכור. ההקשר, הסיפור, החוויה, האורזים בתוכם את הידע עצמו, "משמנים" את יכולת ההקשבה שלנו, וגם את יכולת הזיכרון.

החוויה יכולה לנבוע מסיפור מצחיק אותו סיפר המספר, מתמונה שליוותה את הסיפור, או כל דרך אמנותית או רגשית אחרת.

אלא, שגם כאן אין זוכים בלבד. החוויה וה- Story telling מקלים עלינו לזכור שהיה משהו חשוב או מעניין, אך לא תמיד עוזרים לזכור את התוכן עצמו, ובוודאי אינם מקלים על ההתמצאות בו, כאשר מבקשים לחזור אליו בהמשך.

לכן- נדרש השילוב; השכלי והרגשי. התוכן והחוויה.

באיזה מינון כל ערוץ? מה יועבר איך? עד כמה יכללו הערוצים השונים חפיפות זה עם זה?

אין מענה יחיד, ואין פתרון מוכן מן הקופסא.

בסוף היום- להיות איש ניהול ידע שמתווה את השילוב, זו כנראה גם אומנות וגם אמנות.